לילה אחד – בלילה שאינני זוכרת, ענדתי על ידי צמידי זהב וכסף שהצטלצלו להנאתם זה בזה. היה בזה משהו מרגיע, בצלצול העדין שלהם. עמדתי מול המראה, מורחת צבע ורוד על שפתיי הקמוצות משהו, מבויישת. מתחתי פס שחור מעל הריסים, כמו לנסות להגדיל את העיניים. הידקתי סביב מתני חצאית שחורה וקצרה, מכניסה את כפות רגלי אל תוך נעלי עקב לבנות, תוך כדי. השלכתי מעלי חולצה גזורה בקצוות, בהתאם לאופנה של שנות ה-80.
-לאן את הולכת? שאלה אמי מגביהה גבות דקות.
-סתם, לפגוש חברים. עניתי מבלי להביט בה. למרות שכלל לא היו לי חברים.
-תחזרי לפני 11, אמרה מביטה בי כמו הפכתי ליצור זר בעיניה.
-בסדר בסדר.
רציתי כבר לברוח. מהמעט שהספקתי לראות בעיר החדשה והמסקרנת, קלטתי רחשים מפתים של נוער צמא ומשועמם, שנוהג לרבוץ במסיבות נוטפות זיעה. יש כאלה שיושבים בשקט בפינה נסתרת, בעוד אחרים מעבירים זה לזה שאחטות תוך כדי צחקוקים ומכות יבשות. טרקתי את הדלת מאחורי נושמת לרווחה, ורצתי במעלה הרחוב עד לכביש. בבית-הספר דיברו על מסיבה לוהטת ואני לא רציתי לפספס. מכוניות דהרו בכביש, האורות הלבנים קדימה האדומים מאחור. בראשי כבר ראיתי תקליטים מסתובבים מתחת למנורות נוצצות, כשחתולי פח מחכים לאוכל שאחרי. עמדתי בכביש, מושיטה אצבע דקה לאויר כשחצאית המיני הקצרצרה מתנופפת ברוח. קיויתי שמישהו יעצור ויקח אותי למקום חפצי. לבסוף נעצרה לידי מכונית אדומה, בחריקת בלמים אימתנית. בחור כבן שלושים הציץ מבפנים, לועס מסטיק ושאל לאן.
-אפשר רק עד למרכז? שאלתי בקול חלש.
-ברור. לאן שאת רוצה. עליתי למכונית והתיישבתי לידו דרוכה ושותקת. כעבור חמש דקות עצר במרכז ליד הקיוסק, כשגופי עף קדימה ואז אחורה.
צחקתי. הודיתי לו בעודי חומקת החוצה. -לכי תהרגי אותם, אמר אחרי שטרקתי את הדלת.
ליד הקיוסק עמדו שני בחורים מבית הספר. נדמה לי שלא זכרו אותי. עמדתי מולם, ידי מכורבלות זו בזו בשל צינה פתאומית. הבטתי בשיער הבלונדיני השוצף של הבחור הגבוה. היו לו פנים לבנות וחלקות. עמידתו זקופה.
-את למסיבה? שאל כשהוא מביט אל חברו.
-כן. אתם הולכים לשם?
-יאללה, נלך יחד. אמר. לבחור הגבוה היה ריח חריף של אפטר שייב בטעם מנטה. אני אוהבת מנטה, כי יש בזה משהו מרענן. בבית אני שותה לפעמים תה מנטה להרגיע את עצבי הדרוכים תמיד.
ירדנו ברחוב דרך הים. מכוניות פאר עמדו בצידי הדרך. הלכתי לצידם עליזה ושותקת. ידעתי שאם יש לאבות שלהם מרצדסים ושהם מנהלים חברות נפט ושניצלים, ינהגו בי יפה. לכן לא דאגתי. הבחור הגבוה סיפר שלאבא שלו יש גם יאכטה במרינה. עד אותו יום לא ידעתי שיש מרינה בחיפה. נבוכתי ולא סיפרתי להם שכל מה שיש לנו בבית זו מכונת כביסה יד שניה.
– מתי מגיעים? שאלתי את הבחור הגבוה שמידי פעם זרק לעברי חיוך מטעה.
-הנה זה ממש פה, מה הלחץ? שאל בגיחוך.
-סתם. עניתי.
אבל הייתי בלחץ. עזבנו את הקיבוץ רק חצי שנה קודם, מותירים מאחורני את גן העדן, חיות וערמות קש צהובות לטובת העיר הגדולה. ידעתי שנגמרו המשחקים ושעכשיו זה עולם של גדולים וצריך לגדול מהר. הקצב המהיר של העיר תעתע בנפש השברירית שלי שלא ידעה מנוח.
-הנה הבית, אמר הבחור הנמוך ששתק כל הדרך לשם. היתה זו וילת פאר, שלש קומות, פרגולה ומעלית. הצצתי דרך החלון, שדרכו בצבץ אור אפלולי לבן. יש משהו צורם באור פלורצנט שכמו מסנוור את התודעה במקום להאיר אותה. תהיתי מדוע לא שומעים את מוסיקת הדיסקו המובטחת. אולי מוקדם מידי. חלשנו פנימה אל תוך הבית הזר. השקט סתר את פני המבוהלות. על הספה מול דלת הפלדלת, ישבו שני בנים שלא הכרתי. רגליהם פסוקות שניהם אוחזים בקבוקי בירה ירוקים לוגמים לאט.
-מי זאת? שאל אחד מהם.
-זאת הבחורה המשונה הזו, לחש הגבוה. תמהתי על זה שמדברים עלי מול פני.
-בואי, שבי. אמר הגבוה.
עשיתי כדבריו. התיישבתי בין השניים, חשה בעצמות הברכים שלו נצמדות לשלי. שילבתי ידי וחיכיתי לבואם של האחרים. לרגע העפתי מבט אל הבחור לידי שראשו כחברו היה מקושט בבלורית זהבהבה ומדוקיית.
-ראיתי אותך בחוף הים לפני שבוע, לא? שאל
-כן.
-איך קוראים לך?
-ס. עניתי
-מה זה השם הזה? הם התחילו לצחוק. הנעתי את גופי בחוסר נעימות. רציתי ללכת. אך רגלי היו נטועות על הרצפה כשני בולי עץ עקשניים. אחד מהבחורים טפח על ראשי. למרות שזה כאב קצת, צחקתי. כי חשבתי שהם משחקים משחק. לפעמים אני טובה במשחקים, כמו למצוא מלים נרדפות למשל.
-רוצה לשחק משחק? שאל אחד מהם כמו מנחש את מחשבותיי. צחקתי שוב.
-היא כל הזמן צוחקת, אמר השני. הרגשתי מטופשת.
-כן, בטח. קמתי וחיכיתי שיגיד לי מה משחקים.
-טוב, אז לכי לחדר ותסגרי את האור, זה משחק זיכרון. את צריכה לזכור מה היה פה ומה הזזנו מהשולחן. רצתי לחדר סגרתי את האור מחכה בחושך. עברו חמש דקות ולא שמעתי דבר. חיכיתי שיקראו לי. גם בבית הילדים שבקיבוץ היינו משחקים משחק זיכרון. ילד אחד צריך לצאת מהחדר, בזמן שהאחרים משנים את סדר החפצים שעל השולחן וכשהילד חוזר עליו לגלות מה חסר ומה השתנה.
מצמצתי באפלה. מרחוק אפשר היה לשמוע כלב נובח. תהיתי אם זה היה תן או אולי זאב. הצצתי החוצה אך כל שראיתי היו צללים של עצי בראש, נעים לאיטם. האם עצים יכולים לזכור דברים? לפני מאה שנה גרו בעיר בעיקר ערבים. אני מניחה שהיה שקט בימים ההם. נזכרתי שבשבוע הקרוב המורה הבטיחה שיהיה לנו בוחן בהיסטוריה, על אביב העמים שפרח באירופה סביב שנת 1848.
-איפה את? שמעתי לפתע קול. הסתובבתי אך לא ראיתי כלום.
-מי זה? שאלתי.
-ליאור.
-ליאור? גם אתה פה? לחזור לסלון? סיימו לסדר שם?
-עוד לא. חכי רגע. הוא סגר את הדלת.
-מה? הרגשתי שהוא מתקרב ונבהלתי.
-אל תפחדי. הכל בסדר.
-אבל....אני לא רואה כלום.
-לא צריך לראות. שבי על המיטה. תנסי להירגע. את תמיד לחוצה כזו?
-אפשר ללכת?
-עוד כמה דקות. את לא רוצה לשחק?
-משחק זיכרון?
-משהו כזה.
-טוב.
-למה את רועדת?
-לא יודעת.
-שבי. בואי, תסתובבי, ואשחרר לך את הכתפיים. תרגעי.
ישבתי וחיכיתי. הוא התחיל לשחרר לי את הכתפיים ולרגע אחד ויחיד נרגעו שריריי. יכולתי להרגיש את עצמי שטה בסירה לבנה מעל מפלים כחולים ויערות עד. נשכבתי על האדמה והבטתי אל השמים ואל העננים שחלפו מעל. שמש בוהקת סינוורה את עיני. והצטערתי שלא היו לי משקפי שמש. התחלתי לטפס על ההר הגבוה, זה שאמא ואני פעם טיפסנו עליו ביום בו עטו מעלינו הנשרים. משהם הלכנו לבריכה ופתאום כל הילדים קפצו פנימה, משפריצים מים לכל עבר. המשכתי לשכב על רצפת הגרנוליט החמה, מים נוטפים על האבנים החלקלקות. השמש חיממה את גופי שאט אט התייבש. עוד מעט תגיע המטפלת ותגיד שצריך לחזור כי מאוחר. אבל רציתי להישאר עוד קצת, כי היה נעים בשמש החמימה. העץ שמעל ראשי פיזר עלי כסף שנשרו כמו נוצות אווזים. הם נצצו באור הזהוב. הושטתי יד לקטוף עלה כסף אך העץ החל להתרחק. פרפר סגול חלף בסמוך כמו הפרפרים שבוילון חדרי. האם הפרפר ברח מהוילון? היה לו ריח סגול. רציתי להתעטף בוילון ולרוץ לכינרת. כמו שעשינו בשבתות, קופצים פנימה ערומים שוקעים עד לקרקעית צוחקים כל הדרך למטה עד שהבועות נכנסות פנימה ואי אפשר לצחוק עוד, כי צריך לנשום. אבל למה הדשא הפוך? הוא לא אמור להיות מעל האדמה? הדשא מדגדג את כפות רגלי. איפה הסנדלים שלי? מי לקח לי את הסנדלים שלי? המטפלת קוראת לאמא שתבוא לקחת אותי כי הגיעה שעת ההשקמה. למה הבת שלך לא קמה? היא כל כך עצלנית, נוזפת המטפלת. קומי. אמא שלך הגיעה. קומי. אבל אני עייפה. לא ישנתי מספיק.
-תכף יגיעו חזירי הבר ויכנסו דרך החלון ואם לא תקומי עכשיו.... יטרפו אותך.
-קומי.
-אבל הבית של אמא רחוק. הוא נמצא בצד השני של הקיבוץ.
-קומי.
המשחק נגמר?
